חנה סהר: חשופים

חנה סהר: חשופים
תערוכה חדשה במוזאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל-חי
פתיחת התערוכה:9/9/2017, נעילה: מאי 2018; אוצרת: נעמה חייקין

זה שלוש שנים מצלמת חנה סהר אנשים הישנים ברחובות תל-אביב. היא מצלמת אותם ביום או בלילה, אחד-אחד, מבודדים במרחב הציבורי של העיר. הניתוק הצילומי שהיא כופה עליהם חובר לשנתם של המצולמים, מערער את המציאות כמו חלום. על פי רוב, מדובר באנשים מוחלשים וחסרי בית, עולים, פליטים ומהגרי עבודה, אנשים שיצאו ממעגל החיים השגור. אבל פעולת הצילום של סהר, ההתבוננות החד-כיוונית שלה (הם אינם מביטים בה/בנו), מייצרת היפוך מבט שגם מערער את יחסי הכוחות. היפוך המבט מתקיים בצילום של סהר, בראש ובראשונה, בהציעו ניגוד לחוסר הראייה שמאפיין את המפגש היומיומי שלנו עם דרי רחוב. רובנו חולפים על פניהם תוך הסטת המבט והתעלמות. בכך, מצטרפת עבודתה של סהר למסורת של צילום תיעודי מודרניסטי המתבונן במצוקות חברתיות מתוך אמפתיה. מחוות ההתבוננות אינה פעולה של מה בכך גם היום, על אף הסקפטיות באשר לתרומתה האפשרית להקלת המצוקה בעולם הממשי.

באמצעות אסטרטגיית הבידוד שהיא נוקטת בצלמה אנשים בשנתם, חוברת סהר למושאי התבוננותה ומעצימה את נוכחותם. הדבר מדגיש את פגיעותם, ומפנה תשומת לב לאלימות שבמעשה הצילום כמו גם לאחריות שלו (של הצלמת והמתבוננים) כלפי המצולמים. מחוות ההתבוננות שמייצרת סהר נענית במחווה נגדית של המצולמים, המפקירים את גופם להתבוננות כמחווה של אירוח. בכך נוצר היפוך נוסף, שכן נהוג לחשוב שחסרי הבית הם המבקשים "להתארח" אצלנו, ואילו מצולמיה של סהר אינם מבקשים מאתנו דבר. מה שמדגיש את מחוות האירוח, מלבד האדם החשוף למבט, הוא פתיינותם של הדימויים. המציאות הלא פשוטה הנודעת בהם נתמכת באסתטיקה צילומית חושנית של אור, צבע ומבע הרמוני. התצלומים אינם מזעזעים את הצופה. עצם ההתבוננות באדם ישן יוצרת הזדהות, בשל הפעולה המשותפת – ויתרה מכך, המצולמים אינם נראים בפינות חשוכות ובלתי מוכרות או באזורים אפלים, מאיימים ומטונפים של העיר, אלא בתוך מרקם החיים הבורגני התל-אביבי. עם זאת, התצלומים מעוררים חוסר נחת ותחושת פלצות שורה עליהם. תחושה זו לא נובעת, למרבה הצער, מעצם ההכרה שהתצלומים מעירים בנו באשר לשכיחותם של מחוסרי בית בלב ליבה של תל-אביב, אלא מהאינטימיות המוחלטת, הבלתי נסבלת, שכופה עלינו הצילום. אף שהתרגלנו במרחב הפוסטמודרני לעירוב תחומי הפרטי והציבורי, השינה עדיין נתפסת כדבר-מה אינטימי לחלוטין. וכך, מחוות האירוח יוצרת תחושת מועקה, שכן היא הופכת אותנו למעשה למציצים בעל כורחנו.

תחושת האינטימיות בתצלומים מועצמת, שכן הדימויים מתכנסים לתוך עצמם ונותרים בלתי נגישים, טומני סוד. פנימיותם של המצולמים חסומה בפנינו – ואף שמם אינו ידוע לנו. בניתוק מן המציאות ניתן לראות היבט אמנציפטורי, המותיר פתח לאפשרות של שינוי. זהו יסוד המתקיים בתצלומיה של סהר, שמייצרים פער מהמציאות בעודם רושמים את עוולותיה וסבלותיה. עבודתה אינה משכפלת את המציאות אלא משהה ורושמת אותה. בל נטעה, המצולמים עוד יקיצו משנתם ויביטו בנו. סהר מייצרת עבורנו מרחב של טרם יקיצה, מרחב של חסד.

נעמה חייקין

כל העבודות הן הדפסות הזרקת דיו ארכיבית מנגטיב 35 מ"מ, 220X150 או 220x150 ס"מ